The Bucephalus Way – דרך שנבנית מתוך תנועה, הקשבה וקשר

בוספאלוס, סוסו האגדי של אלכסנדר מוקדון, הוא השם שמלווה את הדרך שלי כבר כמה שנים. שם שמחזיק בתוכו את הסוס, את האדם, ואת המפגש שביניהם – המקום שבו מתאפשרים שינוי, למידה וצמיחה.

בין אם מדובר במפגש טיפולי, בסדנה קבוצתית או בקורס הכשרה – יש לנו דרך פעולה שמנחה אותנו, גם אם לא תמיד קראנו לה בשם.

לאחרונה הבנתי ש- Bucephalus Leadership Empowerment Center לא מייצג אותנו במדויק.

נכון, אנחנו עוסקים בהעצמה ובמנהיגות – אבל לא רק. ובעיקר, הרגשתי שהמילה "מרכז" מתארת בעיקר מקום פיזי, במקום משהו פנימי – תנועה, כיוון, הלך רוח. יש לנו מרכז, והוא באמת מיוחד, אבל המרכז שאנחנו מדברים עליו מתקיים באנשים, בקשרים, בגוף, במרחב המשותף שנוצר – לאו דווקא במקום מסוים.

ביחד עם שותפים חכמים וסקרנים לדרך, הבנו שהגיע הזמן לדייק את השם – ולתת כותרת למה שכבר קיים. וכך נולד:

The Bucephalus Way

בסוף העונה השלישית של טד לאסו, העיתונאי טרנט כרים מעניק לטד עותק של הספר שכתב על הקבוצה, שנקרא במקור The Lasso Way.

אבל טד, כהרגלו, מציע מבט אחר. הוא משאיר פתק קטן עם משפט אחד:

"I'd change the title. It's not about me. It never was."

כרים משנה – והספר יוצא לאור בשם The Richmond Way.

זה אולי רגע קטן בסדרה, אבל הוא תפס אותי בדיוק במקום הנכון. כי בסופו של דבר, זו לא דרך של אדם אחד. לא של שיטה אחת. זו דרך שנבנית מתוך קשרים אנושיים, מתוך עבודה עקבית, מתוך המון רגעים לא מתועדים של אמון, של תמיכה, של נוכחות.

כרים מתאר את זה כך:

"By slowly but surely building a club-wide culture of trust and support through thousands of imperceptible moments."

וזה בדיוק מה שאנחנו מרגישים שקורה גם כאן – בבוספאלוס.

לא משהו חד-פעמי, לא גאונות של רגע, אלא תהליך שנרקם לאורך זמן.

ולכן, The Bucephalus Way הוא לא רק שם חדש –

הוא דרך לראות את מה שכבר קיים באור מדויק יותר.

וכן, אני יודעת, זה אולי הרגע שבו אני מתנצלת על כמות ההשראה שאני שואבת מסדרת טלוויזיה (ועל הספוילרים למי שעוד לא צפה…) אבל בינינו? אם יש סדרה שראויה לזה, זו כנראה Ted Lasso. לפעמים דווקא סיפורים כתובים היטב – עם לב, הומור ואנושיות – מצליחים לנסח עבורנו אמת שאנחנו כבר חווים, אבל עוד לא שמנו לה שם.

עקרונות הדרך של בוספאלוס

הדרך של בוספאלוס לא נולדה כמסמך חזון. היא התגבשה לאורך הזמן - דרך מפגשים, תובנות, ניסוי וטעיה, ובעיקר דרך אנשים וסוסים שידעו להזכיר לנו מה באמת חשוב. אלה לא עקרונות כתובים באבן – הם אבני דרך חיות, שמתעצבות תוך כדי תנועה.

1. הגוף יודע

   להאט. לעצור. להרגיש. הגוף מחזיק בתוכו את מה שעדיין אין לו מילים – הוא רק צריך שיאפשרו לו. דרך תנועה, מגע, נשימה נפתחת בפנינו האפשרות להבין לא דרך החשיבה, אלא דרך ההוויה.

2. שותפות עם הסוס ועם הסביבה

   כשאנחנו פוגשים סוס, אנחנו פוגשים יצור חי, רגיש, עצמאי, ולא פחות מזה, מראה. הקשר איתו מבוסס על הדדיות, על הקשבה עמוקה, על למידה שמתרחשת דרך שדה משותף – בין אדם, חיה, טבע וסביבה.

3. למידה מתוך תהליך, לא מתוך תוצאה

   שינוי לא מגיע בבת אחת. הוא נבנה לאורך זמן, דרך רצף של רגעים – לעיתים שקטים, בלתי נראים – שמצטברים לכדי תנועה פנימית. בתוך הדרך הזו, יש מקום לספק, לשאלות, לקצב האישי של כל אדם וכל סוס.

4. …

   ובכן, אנחנו עדיין לא יודעים להגדיר את העיקרון הרביעי. אבל אנחנו יודעים שהוא חשוב.

   בסופו של דבר, הדרך הזו לא נועדה רק לסמן כיוון, היא נועדה להזכיר לנו מה מחזיק תהליכים משמעותיים באמת. לא רעש, לא תוצאות מהירות, לא פתרונות מהמדף – אלא הקשבה, סבלנות, ונכונות להיות במקום שלא תמיד יש בו ודאות. The Bucephalus Way היא לא מפת דרכים סגורה, אלא הזמנה למסע. כזה שמתחיל בגוף, נמשך בקשר, נבנה מתוך תנועה – וממשיך גם כשאנחנו עוד לא יודעים לאן בדיוק הוא מוביל.

אבא שלי תמיד היה אומר: "המטרה היא הדרך." ואולי דווקא עכשיו, בעולם שממהר להחליף, לתייג, להשיג – אנחנו בוחרים להעמיק. להתעכב. לשהות. ולזכור שהדבר החשוב באמת – לפעמים עדיין אין לו שם. אבל הוא שם.